פסק-דין בתיק ת"א 002752/99

א.         מהות התביעה

זו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונת דרכים שארעה בחודש מרץ 1994 בעת שהתובע רכב על קטנועו בצומת הרחובות הרצוג - גורדון ברחובות. 

ב.         עובדות רלבנטיות

התובע, יליד 24.6.69, הוכר כנכה בשיעור של 60% ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בגין מחלת ניוון שרירים שהתגלתה בגילאי העשרה בפלג גופו העליון. חרף מחלתו זו תפקד התובע כמעט כרגיל ואף שרת בצבא במשך 3 שנים.

לאחר שחרורו עבד למחייתו בעבודות שהצריכו מאמץ פיזי לא מבוטל, עד אשר החל לעבוד בחודש פברואר 1994 כשליח ב"פיצה דומינו" (להלן: המעבידה").

ביום 1.3.94 רכב על קטנוע בעל קיבולת נפח מנוע של 99 סמ"ק שהיה בבעלות מעבידתו על אף שברשותו רישיון נהיגה לקטנוע בעל נפח מנוע של 50 סמ"ק בלבד. בשעה 21:20 או בסמוך לכך בעת שהגיע לצומת הרחובות הרצוג- גורדון ברחובות נפגע מרכב מס' 83-120-91 שהיה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח ע"י הנתבעת 2.

ממקום התאונה הובהל התובע באמבולנס לבית החולים "קפלן" ברחובות (להלן: "בית החולים") שם אובחנו אצלו שברים בעצמות השוק, הירך והקרסול, חבלות ברגל ימין והמטומות וכן חתכים בכל חלקי גופו.

התובע אושפז בבית החולים עד ליום 16.3.94 ושוחרר עם המלצה להמשך אשפוז שיקומי בבית לווינשטיין. מאחר ולא נמצא בעבורו באותה העת מקום פנוי שם הושב לביתו, שם טופל ע"י אשתו.

בהמשך, אושפז התובע בבית החולים שלוש פעמים נוספות: הראשונה מיום 8.5.94 ועד ליום 9.5.94 לצורך הוצאת המקבע החיצוני. השניה מיום 10.7.94 ועד ליום 13.7.94 לצורך החדרת מסמר לעצם הטיביה, שלא בוצע בסופו של דבר עקב בעיות במהלך הניתוח, והשלישית לצורך החדרת מסמר ולביצוע ניתוח מתקן של השברים. 

לשם השלמת התמונה יודגש, כי הוגש כנגד הנתבע 1 כתב אישום פלילי שם הוא הודה בפניה חסרת זהירות אשר גרמה לתאונה שבה נחבל התובע חבלות של ממש.

ג.          הפלוגתאות בין הצדדים

-           שאלת האחריות

-           גובה הנזק

ד.         הקיים אשם תורם לתובע?

תביעה זו מוגשת מכח פקודת הנזיקין בהיעדר ביטוח תקף ועל כן המסגרת הדיונית נשוא העניין שלפנינו מחייבת בחינה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית הנובעת מסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

סעיף 35 קובע בזו הלשון:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

סעיף 36 קובע כדלקמן:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."